מכתב אישי ל HR בימי המלחמה

זה פוסט שונה ממה שאני כותבת בדרך כלל,

מכתב אישי לHR בימי המלחמה שמבוסס על צוותי HR מדהימים שפגשתי בשלושת השבועות האחרונים בהרצאות.

היום שלך נראה כמו יום אחד ארוך בשלושה שבועות האחרונים. שבו אין ממש הפסקות לשינה כמו שצריך, לאכול (חוטפת משהו תוך כדי אם זוכרת לאכול) וכל רגע מוודאת מה קורה באתר חדשות שהתרגלת אליו כי הבן שלך מחכה שם בשטח כינוס ואולי יודיעו משהו.

והיומן משתנה פעם בחצי שעה, הכל דחוף בימים כאלה, עובדים שרוצים לדעת מה קורה, אם ממשיכים לעבוד מהבית, מעדיפים ללכת להתנדב במקום לעבוד כי הארץ צריכה אותנו ולמה לא מארגנים משהו מהחברה.

ובצהרים תצטרכי ללכת לעוד לוויה ולא לשכוח לשלוח את הערכה מהחברה. ישיבה דחופה עם מנהלי הפיתוח שחלק מהעובדים שלהם בצווי 8 ,חלק אחר עובדים מהבית עם ילדים קטנים שצריך להפעיל תוך כדי העבודה והגלובל לא מקל את היעדים. המנהלים מחפשים תשובות לשאלות שלא נתקלנו בהן לפני כן ושום תסריט לא הכין אותנו לקראתן.

את נזכרת באמצע היום שאין לך מושג אם הבת שלך נכנסה לשיעור בזום או אולי המשיכה לישון וחושבת שבעצם לא הספקת לדבר איתה כמו שצריך כבר יומיים. טלפונים יומיים למשפחה של חטופים ובדיקה מחדש של כל צווי ה8. הנחתה מההנהלה שאת יודעת שתצרוך אנרגיה מהמנהלים – שלא בהכרח יש להם עכשיו ואת צריכה להחליט אם לנסות להשפיע על ההנהלה גם בזה, יותר מידי קונפליקטים שאת מנסה לנהל.

הצלחת לשכנע את ההנהלה לקיים מעגלי שיח עם עובדים ומנהלים להיות מודל של התמודדות והובלה אמיצה ואת חושבת לעצמך איך אני חונכת עכשיו את הכל המנהלים שאמורים להוביל מעגלי שיח ולא עשו את זה מעולם?

מנהל מהייצור שצריך לעזור לו לנהל את השיחות היומיות עם העובדים כך שירגישו אכפתיות ולא פיקוח, תסריטי שיחה לשיחות היומיות עם הצוותים. עוד לא ראית את בני הבית היום וכבר עוד מעט 19.00 ואת מנסה למשוך עוד קצת כדי לנסות לחזור לכל הפניות שהצטברו לאורך היום.

את יוצאת מהחדר ב19.30 ומקבלת מבטים נוזפים מבני הבית שאת משאירה אותם לתחתית סדר העדיפויות שלך. החדשות ברקע חודרות לכל השיחות וכשאת הולכת לישון את מוצפת כל כך מכל היום שבאמת קשה לך לנוח.

יקרות.ים וגיבורות.ים – על , אתן בחזית ואנחנו איתכם ולצידכן.

גאה להיות לצידכן בימים האינטנסיביים וללא הפסקה ולתמוך, זמינה לכן בכל שעה להתייעצות, לכתף או לדילמות.